בשנה הראשונה שנכתבו מכתבי הבוגרים, ביקשתי מכל אחד לכתוב מכתב לתבנית החינוך המוזהב. לא לאף מורה באופן אישי, את זה המעוניינים עושים באופן פרטי, אלא לתבנית עצמה. התבנית שהיא משהו לא "פיזי" אלא הדבר שמגדל את כולנו- מורים ותלמידים. הדבר הזה שבזכותו התחושה כאן היא אופיינית רק לכאן, מן דבר כזה שלא רואים אותו, אבל מרגישים אותו. כמו שבבי"ס אחר יש את התחושה האופיינית אליו.

יצאנו לכתוב בינות לעצים- כל ילד מצא לו פינה נעימה ושם ישב וכתב. כשחזרו, היה ברור שאי אפשר לצרף את הכל למכתב אחד. כל מכתב הוא עולם ומלואו, יחיד ומיוחד, בדיוק כמו הילדים.

מאז נוצרה מסורת של כתיבה והקראת מכתבי פרידה במסיבת הסיום, כחלק מתהליך הפרידה.

מוזמנים לקרוא, אני עדה שכל מילה כאן היא נכונה ואמיתית 🙂

רות (מחנכת החבורות הבוגרות)