תבנית החינוך המוזהב, שם כל כך יפה. אבל כשאני מסתכל עליך אני לא רואה שום תבנית, את משתנה ומתגמשת לפי הצרכים של כל אחד ואחת רק בשביל שתוכלי להעניק להם את כל הדברים הטובים שיש בך.
את החינוך המוזהב שלך לא ניתן למדוד בזהב, אלא בזמן, כי מלבד כל פרויקט, שיחה, או טיול אשר יוצרים עוד פינה, או מעגלים קו נוסף באישיות שלנו, הדבר האמיתי והעיקרי שאת מעניקה לנו הוא הליטוש היום יומי שאת מבצעת בנו במשך השנים שאנחנו פה. זה האזור המטופח שאנו מגיעים אליו, זוהי אהבת הצוות שלך, שמחדירים בנו ערכים בעקשנות בלתי מתפשרת, זה להגיע בבוקר לכיתה ולקבל חיוך מהאנשים שמסביבך, זה להרגיש את ליטוף הרוח שאת מביאה איתך נושבת על פנינו.
ועוד אין ספור דברים קטנים וגדולים, שעשו, ועדיין עושים, אותי, ואותך, למי שאנחנו. תודה לך עליהם.
אופק
תבנית אהובה
לפעמים אני תוהה האם כל מי שמגיע לכאן- לבית הספר, לישוב, או סתם במקרה- גם מי שלא מכיר, האם הוא יכול להרגיש את העוצמה של המקום הזה? האם הוא מסוגל? מה הוא יראה, אותו האדם המגיע מבחוץ? מה הוא לא יראה?
אני כל כך אוהבת להיות כאן. אני פשוט צוחקת עכשיו בלי סיבה. אני אוהבת את המקום, את השקט, את המרחב. אני אוהבת להיות כאן עם אנשים, וכאן לבד. אני אוהבת את הכיתה שלי – החברים שלי. המקום הזה טוען אותי באהבה.
מעניין אם אותו האדם שבא מבחוץ יכול להרגיש את האהבה הזו. האהבה שלי. מעניין אם אני יכולה להדביק אותו באהבה הזו. מעניין אם גם הוא יוכל להעביר אותה הלאה- לעוד אנשים. אני חושבת שכן. הרי זה הכוח של המקום הזה.
ועכשיו הבנתי, שאם לא הייתי באה לפה, אם לא הייתי נדבקת באהבה הזו, לעולם לא הייתי יכולה להעלות על הכתב את הרעיון הזה. לא, לא הייתי חושבת על זה אפילו. לא הייתי יודעת שקיימות בי תחושות כאלה בכלל. לא הייתי מכירה את עצמי מספיק, כדי להבין מה אני בעצמי מרגישה. לא הייתי יכולה להבין את עצמי. אז תודה לך, תבנית יקרה, על שהנחית אותי בדרך לעצמי. וואו, אני ממש מוצאת עצמיות עכשיו, לא? משעשע.
אז אני רוצה להודות לך, ישות מסתורית לא מוגדרת שכמוך, על כל רגע שלי במקום הזה, על כל החברים שפגשתי- על כל האנשים שלמדתי מהם (לא רק מורים) , כל הטיפוסים המעניינים שלמדתי לאהוב כל כך, כל ההתנסויות העמוקות המצחיקות והשטותיות, כל המקומות שראיתי וגיליתי בזכותך, על כל הלמידות וכל הלקחים (בדרכים הקלות והקשות), על כל האהבה שנתת לי- תודה על שהדבקת אותי באהבה.
אני מבינה שאם לא הייתי מגיעה לכאן- אם לא הייתי עוברת את התהליך הזה, כנראה שהייתי אני אחרת לגמרי. מישהי שונה, שהיא בעצם אני. והאמת, אני אוהבת את עצמי כמו שאני עכשיו, אז… כנראה שיצא טוב בסוף.
אז שוב תודה לך, ישות מסתורית בלתי מוגדרת.
מבטיחה שאבוא לבקר. כשארצה להיטען קצת…
אוהבת, נעם.
תבנית יקרה,
מסלול של נתיבים ודרכים את פורסת לפני, את נותנת לי את האפשרות לצאת לדרך עם הרבה טעויות והחלטות שגויות, שמלמדות אותי את שונות העולם, על האנושיות, על העצמת החושים.
את נותנת לי לצאת לדרך שאין לה תשובה ברורה, שמגלגלת אותי במסע פנימי, במסלולים מפרכים ופסגות עם נוף מרהיב, דרך שמעבירה אותי בין אוצרות האדם, בין חירות וחופש ובין עזרה מאחרים. את נותנת לי לבטא את עצמי באמצעות רגשות, באמצעות תנועות הגוף, באמצעות היד האמנותית, באמצעות הקול, הכתיבה, הדמיון, הבעות הפנים, מחשבות, באמצעות התמודדות מול קשיים. לימדת אותי שהדרך היא החשובה ולא רק התוצאה, כשאני לא מצליחה אני מסיקה הכי הרבה על עצמי ועל החיים, כשאני עוברת ופותרת בעיה נוספים לי ניסיון ותבונה. למדת אותי לגשת אל הדברים הכי קשים ולהתמודד מולם.
בתחילת השנה לא היה לי את האומץ לדבר מול קהל וחשבתי שאין פתרון, כשהתקרב ערב חוכמת חיים צעירה החלטתי שכאשר בן אדם עומד מול פחדיו, הוא בלתי מנוצח ואין דבר שהוא לא יכול להתמודד מולו, לקחתי על עצמי את האתגר, עברתי איתו תהליך לא קל ועליתי איתו על הבמה, אחרי התהליך הזה אני יכולה לומר שאני גאה בעצמי ושנוסף לי נתיב חדש בחיים.
נתת לי עצמאות גדולה שבאה עם הערכה ענקית למובן מאליו, למדת אותי לתת ולקחת, לקבל ולהוקיר. לימדת אותי להסתפק במועט. לימדת אותי איך להנות מהדברים הקטנים, איך לגשת אל דברים, נתת לי מגוון של כלים לחיים, הדבקת אותי במטרות שלי, נתת לי להתנסות במבחר רחב של תחומים, לימדת אותי איך להתבטא במילים, הראית לי את נפלאות עבודת הצוות ובאמת שאין ספור לדברים שפתחתי וקיבלתי כאן, אצלך.
כשאני מסתכלת על הילדים בתבנית אני רואה אותי, עוברת תהליך שמתחיל ונבנה לאט, עם הרבה השקעה שבאה עם חשיבה מחוץ לקופסא, עם סבלנות וסובלנות, אחריות ומסירות, בגרות והרבה הרבה חופש התבטאות.
קיבלת אותי אליך, עם חיבוק גדול וחיוך מחמם, בנית לי כיתה לתפארת, פינית לי מקום, והיית סובלנית ופתוחה לכל בקשה.
עכשיו, כשאני מסתכלת על תשע השנים שחוויתי כאן, אני מרגישה מחוזקת עם דעות, ערכים ועקרונות שמזכירים לי את עצמי ואת האיכויות שלי. אני יוצאת עם מחשבות ומטרות ועם הרבה שוויון זכויות, אני יוצאת עם רצון ללמוד עוד, לדעת עוד ולטעום עוד מפירות העולם.
לבסוף, התבנית למדה אותי שלסוף, תמיד יש התחלה חדשה. אוהבת מוקירה ומאוד מעריכה, אלה.
כשמישהו מביא לך מתנה מהלב, אם זה חפץ או רגש, יש הרגשה שצריך להחזיר תודה.
אני קיבלתי מתנה נפלאה שמתבטאת בחוויות, זיכרונות, ובהרגלי שלמדתי פה. אני זוכר שבטיול למדבר למדתי משפט: אם אתה מקבל את עצמך אתה רשמית מקובל. פיתחתי פה הרגלים מוזרים כמו לבוא בראש פתוח, ללמוד מהטעויות שלי ולפעמים לשיר במקלחת את השיר של מלאכת מחשבת ("אני מאמין ביכולת שלי").
פה גדלתי, פה למדתי , פה גיליתי איך להיות בן אדם וכאן מצאתי את עצמי. קיבלתי מתנה נפלאה ועכשיו יש לי הרגשה שאני פשוט רוצה לומר תודה.
אני אעשה את זה בדרך שלי, כי כך למדתי, אני אשתתף ואקשיב כי שפרה רוצה לראות "ים של ידיים". אני אזכור את השנים, אשמור את הזיכרונות ואנסה לשמור על הרגלי המוזרים שהתחילו פה. אני אקח את הזיכרונות, את האווירה ואשמור אותם בלב שלי ואז אמשיך הלאה למצוא עוד חוויות וזיכרונות ששווה לשמור עליהם.
את כל הדברים שלמדתי, אלמד אנשים ואולי אעזור להם להיות בני אדם יותר טובים כי ככה לימדו אותי, וכך אם אצליח גם הם ילמדו, ואם ממש אצליח הם גם ילמדו אותי.
איתמר
איך להתחיל. את מה שבאמת יש להגיד קשה להוציא על הדף.
הגיע הרגע, הרגע שבו הבנתי ששלב מסויים מחיי נגמר ושאני צריכה לעזוב משהו מוכר ואהוב שיקר לי מאוד. וזה קשה, כי אני בכלל לא רוצה לעזוב. אני רוצה להשאר עוד טיפה ולהמשיך ולהרגיש בטוחה ומוגנת.
לעזוב בית זה לא דבר קל. בית חם ועוטף מלא זכרונות באויר ואנשים אהובים.
מקום שעבר איתי שלב ענק ומשמעותי מחיי.
הגעתי לתבנית בכיתה א', לא יודעת מי ומה אני, פשוט שמחה ומתרגשת מהתחלה חדשה. אחרי כל שנה חדשה שעברה מצאתי את עצמי בן אדם שונה ומשופר, מוכן קצת יותר לחיים.
פה גדלתי ופה חוויתי חוויות בפעם הראשונה. חלקן היו קשות וחלקן גם הפילו אותי. אבל הכי חשוב, פה למדתי איך לקום.
פה התחזקתי ופה נתתי לעצמי לפרוח. דברים כאלה ילכו איתי לאורך כל הדרך. נקודות אור קטנות שתמיד יזכירו לי להישאר מי שאני, להשתמש בכלים שקיבלתי ולמצוא את המקום שלי גם בסביבה שהיא לא הבית. גדלתי פה בתמימות. תמימות פשוטה. גדלתי להאמין באנושיות, וגידלו אותי ככה ממחשבה תמימה שככה טוב לחיות. זכיתי להיות עם אנשים שאוהבים אותי כמו שאני וזה גרם גם לי לאהוב את מי שהפכתי להיות. ועכשיו אני שמחה ממי שאני ואני שמחה שאת החוויות הראשונות חוויתי פה, במקום מגונן וקסום שנותן לכל אחד את היכולת להתבטא ולהיות חופשי עם מי שהוא.
תודה על שהית שם בשבילי כשהייתי צריכה, שקיבלת אותי כמו שאני ושהית מקום שכיף לבוא אליו כל בוקר. תודה על כך שהראית לי את העולם מזווית אמיתית וכנה ועדיין שמרת עלי מוגנת מהדברים שבחוץ. תודה על הכלים שנתת לי שאיתם אוכל להתקדם בחיי על השביל הנכון.
הדמעות קצת חונקות וקשה לי לעזוב אבל אני משתדלת להסתכל קדימה ולקחת אותך איתי לכל מקום.
באהבה והערכה אין סופית, זהר.
לקריאת מכתבים נוספים מהשנים האחרונות: